רש"י על ביצה ז׳

1 דפחיא - כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה:

2 פשיטא - דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא:

3 דצריבן - לשון מבושלות כל צרכן כמו צרבת ויקרא יג כויה שבשול:

4 ונפקא מינה - בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים:

5 למיתבא ליה דביני ביני - להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן:

6 קא משמע לן - רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא לאפרוחים בעי להו ואין אלו שוין לו כלום:

7 דדכרא - שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר:

8 דספנא מארעא - מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים:

9 ספנא - קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול דברים ל״ג:י״ט:

10 עם יציאת רובה נגמרה - ולענין י"ט אתמר דאם יצתה רובה מערב י"ט וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרת דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול:

11 כדרבי יוחנן - דאמר לקמן הכי:

12 ואי בעית אימא - רב לאפוקי מדר' יוחנן אתא ועם יציאתה דקאמר עם יציאת כולה ולמעוטי יציאת רובה:

13 מעורות - מחוברות:

14 נבלת עוף טהור - מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה ואין לה טומאת מגע ומשא ובמסכת נדה דף נא. ילפינן לה והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה:

15 מן השלל של ביצים - כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה כלומר האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין:

16 מן הגידין - וקסבר אין בגידין בנותן טעם:

17 שלל - בשט"א כמו שלל של כובסין שבת דף מח::

18 בשר שנתלש מן החי - לאו נבלה היא:

19 מן האשכול - מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם:

20 שהמחה את החלב - התיך את השומן וגמעו טמא ובהעור והרוטב חולין דף קכ. פרכינן והא אכילה כתיבה ביה ואמר רבי שמעון בן לקיש הנפש לרבות את השותה והכא כתיב ונפש אשר תאכל נבלה ובנבלת עוף טהור מתוקם בת"כ:

21 מאן תנא מן השלל של ביצים טהור - אלמא לאו בשר הוא דלא כר' יעקב:

22 אלא לענין אסורא - דאע"ג דלאו בשר נינהו אסר לה מדרבנן הואיל וקרובים להיות בשר ואיכא למגזר משום בשר בחלב אבל לענין טומאה לא דלאו בשר נינהו דלטמו:

23 וכי תימא לענין טומאה נגזור - דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא:

24 אפושי טומאה הוא - דאיכא הפסד טהרות:

25 ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן - ואע"פ שגזרו בטומאות במקומות הרבה ליכא למימר הכא נמי נגזר דלא ניחא לן דלפשו בטומאות:

26 ואיכא דאמרי - דאשכול דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין ושלל הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך כמו אותן הגמורות קרובות לבא בהן קליפה הלבנה שאינם דבקות יפה אלא מעט:

27 מאשכול גופיה - בשר הדבוק בשדרה והביצים אדוקין בו:

28 נולד ביום - נקבותיו יולדות ביום:

29 עטלף - קלב"א שור"ץ בלע"ז:

30 מערב יום טוב - בין השמשות דשוב לא ילדה אלא בלילה:

31 השכים - קודם עלות השחר והאי דנקט בדק רבותא קמ"ל דאע"ג דבדק ולא מצא דליכא למתלייה בנולדה בחול אפילו הכי מותרת דסמכינן אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה:

32 אימר יצתה רובה וחזרה הואי - ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה:

33 בדספנא מארעא - והיא יולדת אף בלילה:

34 ספנא - קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול דברים לג:

35 אי הכי - דיש יולדת בלילה:

36 דרב מרי - היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב:

37 דשמעה קליה ביממא - שהקול אינו נשמע ביום כבלילה:

38 עובדא - דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:

39 מברא - גשר:

40 מיצרא - חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:

41 במאי אוקימתא - לדרבי יוסי ב"ר שאול:

42 אימא מאתמול הואי - דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:

43 דרבי יוחנן לא שכיחא - הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:

44 תומא שחיקא - שומין שחוקין:

45 לגלויא - הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס:

46 אם כן - דחד שיעורא לתרוייהו:

47 שיעורו של זה כו' - להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא דף עט. אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני:

48 לית להו דרבי זירא - בתמיה והא קרא בהדיא כתיב:

49 פתח הכתוב בשאור - שאור לא ימצא בבתיכם שמות יב:

50 וסיים בחמץ - כי כל אוכל מחמצת והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו:

51 זהו שאור וכו' - כזה כן זה:

52 לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי - דאפילו ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן:

53 תניא נמי הכי - דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה:

54 השוחט דיעבד - דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו עפר מוכן תיחוח:

55 מכלל דת"ק סבר ישחוט - בתמיה והא השוחט קאמר:

56 הא לא קשיא - לא ישחוט דב"ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי:

57 לא ישחוט ויכסה - אע"פ ששחט לא יגמור:

58 השוחט שבא לימלך - אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט בהמה ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו':

59 רב יוסף אמר כו' - ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש:

60 בעפר - משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי:

61 וכסהו עפר - הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי:

62 אית לן דר' זירא - ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו:

63 דלמא - לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם:

64 הא עדיפא - דלא תגזור הכי:

65 והא קא עביד כתישה - לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא: